סיגל בן יאיר
תיקח אותו
תִּקַּח אוֹתוֹ. תִּקַּח אוֹתוֹ. תִּקַּח אוֹתוֹ. תִּקַּח
לִי אֶת הַלֵּב תּוֹצִיא אוֹתוֹ תַּחְזִיק אוֹתוֹ וּתְחַמֵּם וּתְחַמֵּם אוֹתוֹ
כְּמוֹ גּוֹזָל שֶׁל צִפּוֹרִים שֶׁנָּפַל מִתּוֹךְ הַקֵּן וְרַק
כָּנָף אַחַת שְׁבוּרָה. תִּשְׁלֹף אוֹתוֹ תּוֹצִיא אוֹתוֹ תַּחְזִיק אוֹתוֹ בַּיָּד חָזָק
וּתְחַמֵּם
וּתְחַמֵּם
וּתְחַמֵּם כְּמוֹ שֶׁמְּחַמְּמִים גּוּר כְּלָבִים עָזוּב כְּמוֹ יָד קְטַנָּה רוֹעֶדֶת תִּנְשֹׁף עָלָיו כְּמוֹ הֶבֶל פֶּה
כֵּן תְּחַמֵּם אוֹתוֹ כְּמוֹ לֵב תֹּאהַב אוֹתוֹ תֹּאהַב אוֹתוֹ תִּקַּח אוֹתוֹ גָּבוֹהַּ וְנָמוּךְ
תִּקַּח אוֹתוֹ לַגּוּף שֶׁלְּךָ לַדָּם שֶׁלְּךָ תֹּאכַל אוֹתוֹ תִּלְעַס אוֹתוֹ
תִּנְעַץ אוֹתוֹ עִם שְׁתֵּי סִכּוֹת לַלֵּב שֶׁלְּךָ חָזָק לְרֶגַע
וְאֵיךְ, תִּרְאֶה, כְּמוֹ כּוֹכָב נוֹפֵל אוֹרוֹ זוֹרֵחַ רַךְ וְאָז
כָּבֵה וְנֶעֱלָם.
יש לסיגל בן יאיר במטעם האחרון*, מס' 23, עוד כמה שירים חזקים, ביניהם מחזור מעולה של שירי גירושים, אבל השיר הזה שמצוטט כאן לא יוצא לי מהראש מאז הפעם הראשונה שקראתי אותו (ולא יכולתי לקרוא את שאר הדברים בחוברת אחרי זה, הייתי צריכה לסגור ולהניח בצד). הוא המשיך לעשות לי דיסטורשן במוח עוד הרבה זמן, עד שהבנתי שאני צריכה להביא אותו (לקחת אותו…) לכאן, לכתוב עליו אפילו אם אני עוד לא יודעת ממש מה להגיד מעבר לרצון לבצע אותו (תיקח אותו תיקח אותו), לשחזר את הקצב הזה (ותחמם ותחמם ותחמם), שיטחן גם לכם במוח (תאכל אותו תלעס אותו). כמו מוזיקה טובה (למה כמו, זה מוזיקה נקודה) הכול כאן הכרחי, דבר נובע מדבר, כל החיתוכים נכונים, כל הצלילים נכונים, זה שיר שמתפוצץ ממש מרוב עוצמה פואטית, מתפוצץ בשמי התודעה ואז דועך-זולג-צולל למטה בשובל ארוך לבן, והאוזניים עוד מצלצלות והאוויר עכור ומעושן.
מה המשפט הכי אהוב עלי בשיר כרגע? כמובן, "תחמם אותו כמו לב". הדימוי-לא-דימוי הזה הוא גאוני בעיני. הוא מרמז על מה שמקנן מתחת לתחינה המפורשת ונע בכיוון ההפוך מהמהלך שהיא משוועת אליו, מַכְתיבה.
האם אצליח לדבר על מה שהשיר הזה אומר? אני כותבת ומוחקת, הכול נשמע לי גס וכללי ומפוספס ליד מה שהשיר עצמו אומר בתבונה דקה ואירונית בתוך כל הרעש של עצמו. מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו אוהבים – קח את ליבי הו-הא הוא לא נחוץ לי – ולהבדיל כמו שמאיה בז'רנו כותבת בספרה החדש והמקסים, גרגרים, גם עליו ראוי לכתוב, בגרגר [מעין מיני-הייקו] שנקרא פרידה: "ידידי, / החזר לי את ידי / אהיה זקוקה לה מעתה".
למה אנחנו מרגישים שהיינו רוצים לחתוך חלקים מגופנו ולפעור בו חללים ולתת אותם, פשוט שיקחו אותנו מעצמנו, שיקחו משלנו, למה האהבה מתחברת באופן פיזי ודחוף וחיוני כ"כ עם קריעה, עם אובדן, איבוד? למה אנחנו רוצים שיקחו לנו משלנו, ולאן? ומה יעשו באמת עם חתיכת הבשר המדממת הזאת כשייענו לרצוננו המוטרף ויקחו אותה מאיתנו? צריך שיטפלו בלב הזה, יחממו אותו, אבל גם צריך שיאכלו אותו, שישתמשו בו, בנו, שיצטרכו אותנו ויצרכו אותנו, עד שלא נהיה יותר. נכבה ונעלם. כמה מדויק וחכם ומיואש השיר הזה, ואיך בעצם קיומו, המחייב – דורש ממש – ביצוע-שחזור-מימוש שלו, הוא גואל את עצמו מעצמו. נהיה דבר בעולם, זורח וקם לתחייה, פועם.
* שנפתח (אחרי שניים של שימבורסקה) בחמישה שירים נפלאים של חברתי האהובה חגית סבג, אנא הציצו, אני יותר מדי קרובה מכדי לכתוב עליהם.
השיר חזק והכתיבה שלך עליו חזקה ומרגשת גם היא.
וגם המשפט הזה של מאיה בז'רנו, אייי.
את בוחרת תמיד ציטוטים ושירים שקורעים לי את הלב
או בעצם מזכירים לו איך זה להיות קרוע.
והאהבה היא גם רצון שמישהו יהיה מספיק קרוב כדי להכיר את החלקים הכי מדממים שלנו, יכירו כל כך טוב עד שהם ממש יינתקו מאיתנו והאוהב יהפוך לקוסם שיעלים אותם
וזה כמובן לא עובד.ושוב מסתבר שמזל שיש לנו יד משלנו ולב שבכל זאת לא נותק מגופנו והוא יחזור לאהוב.
תודה תמי! (היית זריזה!) כן, שמישהו יעלים את הכאב, משהו כזה?….
יש לי צורך להגיד לך לקרוא את מרית ולהגיד למרית לקרוא אותך.
שהילד הגרוסמני הקורע בבשרו והכתיבה של מרית (ושל גרוסמן, תמיד) על עריצות הגוף קשורה גם לרגע שבו מגיעים לאהבה ורוצים שהעריצות שיש למישהו על הנשמה שלנו (עריצות שאנחנו מעוניינים בה, למרבה התדהמה) תשחרר אותנו מהעריצות של הגוף שלנו. אנחנו רוצים במקומה את עריצות האהבה, האוהב, ואיזו אכזבה עתידית אינהרנטית כבר גלומה ברגע הזה.
אוי, איזו הגדרה מדויקת וממצה. תודה.
שיר חזק וטוטאלי
אהבתי את הכתיבה שלך עליו, עליה
את "הוא גואל את עצמו מעצמו"
כל כך סיגל
תודה איריס, נחמד לראות אותך כאן, ואם קלעתי או לפחות התקרבתי – אני שמחה.
לא שזה לא שיר יפה וחזק (זה כן), אבל אני מעדיפה את המתח הדקלומי החגיגי מאגי ילדותי של רביקוביץ' ב"אהבת תפוח הזהב"
תפוח זהב
אהב את אוכלהו,
טובו מראיו
למאכלהו,
שם את לבו
כי הוא הרואהו
אתרוג בו ירהב:
חכמתי ממנו,
אילן יתעצב:
ימות ואיננו.
פחז נחשב,
מי ישיבנו?
אתרג בו סירהב:
הִבּונה הפתי!
אילן התקצף:
סרה היא וחטא היא,
חזור בך היטב
כי כסל שנאתי
תפוח זהב
אהב את אוכלהו,
אהב את מכהו
בכל איבריו
תפוח זהב
אהב את אוכלהו,
הלך אל מכהו
ברות לשיניו
תפוח זהב
נבלע באוכלהו,
בא בעורהו,
אף בבשריו.
(וגם זה, מרעיד ומוכר ככל שיהיה, ככה זה לא אהבה. לא אצלי.)
הי מרית יקרה ומזל טוב לך! עוד לא הספקתי להגיב אצלך, אבל בשעה טובה והספר נראה יפהפה. לעצם העניין – האם צריך להעדיף, והאם אנחנו אוהבים שירים ע"פ התמות שלהם? ואם כבר, אז אני מעדיפה את השיר של סיגל 🙂 אצל רביקוביץ' אוהבת מאוד מאוד כמה שירים, אבל דווקא זה לא אחד מהם. לא קונה את הדקלום החגיגי בהקשר הזה.
בטח שלא צריך ובטח שלא על פי תמות. הוא פשוט צץ.
החגיגיות קשורה לקורבן. זה טקסי. אני אוהבת את שיח הפירות והעצים. גם ארכאי וגם ספר ילדים (בין אנדרסן למשל יותם).
שני השירים מעולים. זו רק שאלה של מה מתחרז עם המזג הפנימי שלך.
של סיגל בן יאיר דיוניסי, פולחני כזה. ואני, מה לעשות, מעדיפה את המתח של הבלימה.
ותודה על הברכות!
וצדקת לגמרי, זו מוזיקה. זה מה שמשוררים כותבים והם עושים את זה על הכלי האחד שכולנו יודעים אינסטינקטיבית לבצע את היצירות שלהם: מילים.
[…] talilato.wordpress.com/2010/11/11/%D7%AA%D6%BC%D6%B4%D7%A7%D6%BC%D6%B7%D7%97-%D7%90%D7%95%D6%B9%D7%A… […]